כניסת חברים

לוח אירועים

אנא המתינו טוען לוח אירועים....
shlomo

שלמה סינקלר

18/02/2015 - 31/10/1924

שלמה סינקלר – 1924-2015 הספד

שלמה נולד בשנת 1924 במיניאפוליס מיניסוטה. בן לראובן ופני שזכר תמיד את ילדותו כילדות טובה. אח לאח צעיר ממנו שנפטר ב-1986.

את לימודיו ביסודי ובתיכון עשה בגלזגו מונטנה ואף חגג את בר המצווה בשנת 1937,  אצל קרובים במיניאפוליס.למד באוניברסיטה בעיר ארבור שבמישיגן עד שהתגייס לשנתיים וחצי לצבא האמריקאי, נלחם באירופה ואף נפצע בידו ובעיינו. את פרק המלחמה סיים באוסטריה כשהקרב האחרון בו השתתף היה קרב מיינהם בגרמניה.שלמה השתחרר כשהסתיימה המלחמה, עם הפצצת הירושימה ונגסקי.

עם שחרורו למד באוניברסיטת מיניסוטה שם הכיר חברים והצטרף ל"הבונים". כשהחליט לעלות לארץ הלך לחוות הכשרה שם גם הכיר את אשתו צבייה לה נישא בדצמבר 1947. צבייה עלתה קצת לפניו ושלמה עלה יחד עם עוד חברי גרעין א', בהפלגה באנייה רעועה, עם הרפתקאות לא קלות כשהם אוספים בדרכם לארץ, פליטים. כשהגיעו לרמת יוחנן התאחד שלמה עם אשתו צבייה.

שלמה וצבייה באו לרמת יוחנן יחד עם גרעין א' ומשם באו לגשר הזיו ב 1949 והיה בין המייסדים של גשר הזיו.

בשל מחלתה  של צבייה והפעמים הרבות בהן אושפזה בבית חולים, הם חזרו לארה"ב ביוני 1949 למשפחתה בדטרוייט, שם עבד שלמה בכל מיני עבודות מזדמנות וגם השלים את לימודיו לתואר ראשון בהיסטוריה. הם חזרו לגשר הזיו במאי 1956ושלמה עבד בעיקר בלול ובהודייה. ב1960 נפטרה צבייה ממחלתה.

ב- 1962 הכיר שלמה את נעמי אותה נשא לאישה ואיתה חי תחילה בבית קשת, שם עבד בלול ולימד אנגלית בבית הספר וכן העביר חוג ג'אז לחברים. לאחר הולדת בנם בכורם רם, הם החליטו לחזור לגשר הזיו ללינה המשפחתית. שלמה עבד תחילה בהשקיה בתירס, והמשיך בהודייה כשבמקביל היה חבר בוועדת עבודה ובוועדת קליטה, מינויים, הנהלת הקיבוץ ועוד.

ביוני 1965 נולדה רינה וב 1969 נולד גל בנו הצעיר.

שלמה היה גם סדרן עבודה, ואף עבד מספר שנים כנהג בית ולא הייתה בקשה פרטית שלא נענה לה באדיבות וברצון טוב. משם חזר לענף ההודים במדגרה.

אחרי 7 שנים במדגרה עבר שלמה לענף הבננות למשך למעלה מ 10  שנים, בהן עשה כל עבודה נדרשת כשהוא לא נותן לגילו המבוגר להכריעו ותורם בכל תחום. הוא כאב מאד את מותו של חברו לקיבוץ ולעבודה בבננות – ג'ו ברניקר וכשספד לו אמר: מותם של שלשה אנשים השפיע עלי חזק: ג'והן ס. וילסון, צבייה אשתי ועכשיו ג'ו, שאותו מאד העריך והיה בעיניו אדם "כחלוץ לפני המחנה".

כשנשאל האם הקיבוץ הוא מה שחלם בבואו להקים את הקיבוץ השיב: "תכננו אוטופיה, אך לא הצלחנו לייצר את האיש האוטופי, זה פשוט נגד הטבע".

כשנשאל  שלמה לפני  15 שנה, מה דעתו על הארץ השיב: "גם פה יש לי אכזבה גדולה, הארץ אינה מה שחלמנו, שתהיה.  חלמנו על שוויון גם לערבים והשוויון אינו קיים. אף על פי כן לא הייתי עוזב לא את הארץ ולא את הקיבוץ. אני כבר 45 שנה אומר: "אין תקווה". כל מה שקרה מאז רק מחזק את הביטוי הזה. אנשים הורגים זה את זה בכל העולם ומה שעבר על הארץ עבר גם על התנועה הקיבוצית וגם עלינו. הדברים אינם ניתנים לשינוי. מצד שני כך אמר – "לחייו של היחיד יש תקווה. הוא יכול להגיע לאושר. אני הגעתי לסיפוק אישי, ההתרחשויות והחיים מעניינים".

אכן הטיב שלמה לתרום לחיי הקיבוץ ולהמשיך לטעום מהחיים בדרכו השקטה והענווה,  גם כשהיה קשה.

ביולי 2006 בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה ותחת טילים שנורו לעברנו, נאלץ שלמה יחד עם ילדיו ויחד עם כולנו להיפרד ולקבור את אשתו האהובה נעמי שהלכה לעולמה בטרם עת. וכך תחת סערת הטילים נאלצנו לבצע את טקס הקבורה בחופזה ולדחות את הטקס לשלב מאוחר יותר. גם היום, כמו אז, הפעם מתוקף סערת הגשמים ולא הטילים כשהשמים בוכים יחד איתנו אנו נפרדים ממך שלמה -חבר קיבוץ ותיק, נאמן, חרוץ וישר.

יהי זכרך ברוך.

רשמה ורדית דולב והוסיף על נעמי, שי גרוסמן.